בישראל, קבלת רישיון נהיגה היא טקס מעבר. זהו רגע של עצמאות, של חופש, של התבגרות. המפתח לרכב הוא מפתח לעולם חדש של אפשרויות. אך לצד ההתרגשות והשמחה, מרחפת עננה כבדה של אחריות, ולצידה סטטיסטיקה מצמררת. מדי שנה, מאות משפחות בישראל מצטרפות למעגל השכול בעקבות תאונות דרכים, כאשר נהגים צעירים מעורבים בהן בשיעור גבוה באופן טראגי. זהו כאב לאומי, פצע פתוח, ומציאות קשה שרבים מרגישים חסרי אונים מולה.
אך במקום שבו רבים רואים סטטיסטיקה קודרת, ראה איציק בריל קריאה לפעולה. עבור נהג המרוצים והיזם, הנתון של כ-500 הרוגים בשנה לא היה רק מספר. "אלה לא מספרים – אלה חיים. משפחות. חלומות שנגדעו", הוא אומר, ומשפט זה הוא תמצית הכל. מתוך התחושה העמוקה הזו, מתוך כאב אמיתי ואמונה שניתן וצריך לשנות, נולד המיזם החברתי "שניות מצילות חיים". זהו סיפור על פרויקט התנדבותי פורץ דרך, שהצליח לעשות את מה שמערכות שלמות מתקשות לעשות: לדבר אל ליבם של נהגים צעירים, לשנות תפיסות עולם, ובסופו של דבר – להציל חיים. זהו סיפור על האופן שבו מומחיות ייחודית, תשוקה ואחריות חברתית התלכדו יחד בהובלתו של יצחק בריל.
"לא מספרים – אלה חיים": הולדתה של שליחות
כל מיזם גדול מתחיל בניצוץ, ברעיון. הניצוץ של "שניות מצילות חיים" היה הכאב. עבור איציק בריל, אדם שעולמו סובב סביב כלי רכב, שליטה ומיומנות, המחשבה על אובדן חיים כתוצאה מחוסר אחריות, היסח דעת או שיקול דעת לקוי על הכביש הייתה בלתי נסבלת. הוא ראה לנגד עיניו לא רק את ההרוגים, אלא את המעגלים האינסופיים של סבל שנפערים סביב כל תאונה: הורים שמאבדים ילד, ילדים שנותרים יתומים, אחים וחברים שחייהם משתנים לבלי היכר.
הפילוסופיה המנחה את יצחק בריל (איציק בריל), "לפני שאתה יזם – תהיה בן אדם. אם אתה יכול לתרום, תתרום", היא לא קלישאה. היא דרך חיים. הוא הבין שברשותו סט כלים ייחודי שאין לאף אחד אחר: מצד אחד, הוא נהג מרוצים ברמה עולמית, אדם שמדבר בשפת המהירות והאדרנלין שבני נוער כל כך נמשכים אליה. מצד שני, הוא אדם בוגר, אחראי, שמבין את הערך המקודש של החיים. החיבור הזה הציב אותו בעמדה ייחודית שבה הוא לא יכול היה לעמוד מנגד.
הקמת "שניות מצילות חיים" כפרויקט התנדבותי מדגישה את טוהר הכוונות. לא עמד כאן מודל עסקי או רצון לרווח. עמדה כאן תחושת שליחות אזרחית במובן העמוק ביותר של המילה. יצחק בריל והצוות שרתם סביבו החליטו להקדיש את זמנם, מרצם והידע שלהם כדי להגיע לכמה שיותר בתי ספר, לכמה שיותר תלמידים שעומדים לפני קבלת רישיון או שכבר מחזיקים בו, ולנסות לחולל שינוי אמיתי. המיזם נולד מתוך אמפתיה, והיא זו שהפכה למנוע העוצמתי ביותר שלו.
הנשק הסודי: מדוע נהג מרוצים הוא המחנך המושלם?
עולם הבטיחות בדרכים מלא בקמפיינים, הרצאות ושיעורי חינוך. ובכל זאת, המסר לא תמיד מחלחל. צעירים רבים חווים את ההרצאות הללו כעוד "חפירה" של מבוגרים שלא מבינים את עולמם. הם שומעים את האזהרות, אך חשים תחושת ריחוק, לעיתים אפילו אנטגוניזם. כאן בדיוק נכנס "הנשק הסודי" של "שניות מצילות חיים": האמינות והאותנטיות של איציק בריל.
אמינות שמנצחת ציניות
כששוטר תנועה מדבר על הסכנות במהירות מופרזת, המסר נכון וחשוב, אך הוא מגיע מתוך עולם אכיפת החוק. כשמורה מדבר על כך, המסר מגיע מתוך המערכת החינוכית. אבל כשאיציק בריל מדבר על מהירות, הוא מדבר מתוך עמדה של שליטה מוחלטת. הוא אדם שמקצועו הוא לדחוף את המכונה לקצה גבול היכולת שלה, בסביבה מבוקרת ותחרותית. הוא לא מפחד ממהירות; הוא מכבד אותה.
כשהוא אומר לצעירים, "אני מבין את הריגוש, אני מכיר את האדרנלין, אבל איתם מגיעה אחריות עצומה", המסר נוחת אחרת. הוא לא שולל את החוויה שהם מחפשים, אלא ממסגר אותה מחדש. הוא הופך את האחריות, את השליטה העצמית ואת קבלת ההחלטות הנכונות לסממן של מיומנות-על, לא של פחדנות. המסר שלו הוא: "נהג טוב באמת הוא לא זה שנוסע הכי מהר, אלא זה שמביא את כולם הביתה בשלום". המסר הזה, המגיע מאלוף מרוצים, שובר את חומת הציניות ומאפשר דיאלוג אמיתי.
לדבר בגובה העיניים
הצלחת המיזם טמונה ביכולת לדבר אל בני הנוער בשפתם, לא מעליהם. יצחק בריל מבין את הפסיכולוגיה של הנהג הצעיר: את הרצון להרשים, את הלחץ החברתי ברכב מלא חברים, את תחושת ה"לי זה לא יקרה". הוא לא מבטל את התחושות האלה, אלא נותן להן מקום ומתעמת איתן דרך סיפורים אישיים ודוגמאות מעולמו. הוא יכול לספר על רגע אחד של חוסר ריכוז במרוץ שכמעט עלה לו בניצחון, ולתרגם זאת לשנייה אחת של היסח דעת עם הטלפון הנייד בכביש ציבורי. הקישור הזה, בין עולמו המקצועני לעולמם היומיומי, הופך את הסכנה למוחשית ואישית.
מאחורי הקלעים של "שניות מצילות חיים": המתודולוגיה
הפרויקט, שהובל על ידי יצחק בריל (איציק בריל) וצוות מתנדביו, התבסס על מתודולוגיה פשוטה אך אפקטיבית: מפגש ישיר, כן ובלתי אמצעי עם תלמידים. ההרצאות לא היו שיעור תיאוריה יבש, אלא שיחה פתוחה שהתמודדה עם הנושאים הבוערים ביותר.
כוחו של סיפור אישי
במקום להציג גרפים ומספרים מנוכרים, ההרצאות התבססו על כוחו של סיפור. סיפוריו של איציק בריל מהמסלול שימשו כמשלים עוצמתיים. הוא יכול היה לתאר את רמת הריכוז הנדרשת כדי לנווט פנייה עיוורת במהירות גבוהה, ולהקביל אותה לרמת הריכוז הנדרשת בצומת סואן. הוא יכול היה לתאר את ההכנות המדוקדקות של הצוות הטכני שלו לפני כל מרוץ, ולהדגיש את החשיבות של בדיקת אוויר בצמיגים או תקינות הבלמים לפני נסיעה. הסיפורים הפכו את המושגים המופשטים של "בטיחות" ו"אחריות" למשהו מוחשי ומרתק.
התמודדות עם סוגיות הליבה
הפרויקט התמקד בסוגיות הקריטיות ביותר לנהגים צעירים:
- נהיגה תחת השפעת אלכוהול וסמים: ההסבר לא היה רק "זה אסור". הוא היה "ככה זה מרגיש". יצחק בריל יכול היה להסביר מניסיונו כמה קריטיים הם זמני התגובה של שברירי שנייה בנהיגה. הוא יכול היה להמחיש כיצד אלכוהול פוגע בדיוק ביכולות האלה, הופך נהג מיומן לאדם מסוכן, גם אם הוא מרגיש "בסדר גמור".
- היסחי דעת: בעידן הסמארטפונים, זוהי מכת מדינה. ההרצאות המחישו כיצד מבט אחד למסך שקול לנסיעה של עשרות מטרים בעיניים עצומות. המסר, המגובה בדמותו של נהג מקצוען שריכוז הוא כלי העבודה המרכזי שלו, קיבל משנה תוקף.
- נהיגה במהירות מופרזת: כאן, כאמור, הייתה גולת הכותרת. המסר לא היה "אל תיסעו מהר", אלא "תבינו את המשמעות של מהירות". ההסבר התמקד בפיזיקה הפשוטה – מרחק הבלימה שמתארך באופן מעריכי, עוצמת הפגיעה, וההבדל הדק בין שליטה לאובדן שליטה.
ההשפעה והמורשת, והתמיכה מהבית
קשה למדוד במספרים את ההשפעה של מיזם כמו "שניות מצילות חיים". ההצלחה שלו אינה נמדדת בכמות ההרצאות, אלא במספר התאונות שנמנעו, במספר הצעירים שבצומת קריטי קיבלו את ההחלטה הנכונה בזכות מסר ששמעו פעם בכיתה. מטרת המיזם הייתה לשתול זרע של אחריות במוחו של כל נהג ונהגת צעירים. זרע שינבוט ברגע האמת: כשהחברים ברכב מאיצים בו לנסוע מהר יותר, כשהטלפון מצלצל, או כשיש התלבטות אם לשתות עוד כוסית ולנהוג.
המורשת של הפרויקט הזה חורגת מעבר לכבישים. היא מהווה פרק מכונן במסעו של יצחק בריל, ומדגימה כיצד יזמות חברתית יכולה להיות אפקטיבית ועוצמתית. היא גם היוותה, קרוב לוודאי, את התשתית הערכית למיזם הטכנולוגי-ביטחוני שלו, שגם מטרתו הסופית היא הצלת חיים.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שמאחורי כל יזם שיוצא למסע תובעני, במיוחד כזה המבוסס על התנדבות, עומד עורף תומך. רעייתו, ליאת דן בריל, היא הרבה יותר מכך. כאשת קריירה מצליחה בזכות עצמה, שעשתה מהפך אמיץ ועזבה את עולם ההייטק כדי להקים מפעל עיצוב מצליח, היא מבינה את שפת היזמות והתשוקה. סביר להניח שהאמונה המשותפת שלהם בכוחה של יצירה, בחתירה למצוינות ובחשיבות של הליכה אחרי הלב, היוותה רוח גבית אדירה עבור איציק בריל כשהקדיש את זמנו ומרצו לשליחות החברתית הזו. הערכים המשותפים וההבנה העמוקה של ליאת דן בריל למשמעות של הגשמת חזון, הם ללא ספק חלק בלתי נפרד מהסיפור.
לסיכום, "שניות מצילות חיים" הוא דוגמה ומופת למיזם חברתי אפקטיבי. הוא נולד מתוך כאב, הונע על ידי שליחות, והצליח בזכות השילוב הנדיר של שליח אותנטי ומסר מדויק. איציק בריל לקח את התכונות שהפכו אותו לאלוף על המסלול – ריכוז, דיוק, אחריות וחוסן מנטלי – ותרגם אותן למשימה החשובה מכל: להבטיח שהדור הבא של הנהגים בישראל יחזור הביתה בשלום.